העסק הזה נמשך עד 14 בינואר 1944, ואז כנראה ־ אנחנו ידענו כל הזמן שהרוסים עומדים בשערי ורשה, ועמדו, עמדו, ועמדו כשלושה חודשים, ואז היו עיקר הניסיונות בריחה של האוקראינים. הם חשבו שהרוסים כבר כאן, והם יכולים בקלות לעבור את הקווים זה נמשך עד 14 בינואר. ב־14 בינואר, כנראה, בכל זאת התערבו הרוסים, ואז התחילו לפנות אותנו מהמחנה. אספו את כל האנשים הבריאים, אלה שמסוגלים ללכת. זה היה חורף קשה ,לתאר את החורף ההוא של 1944, ינואר. עם סופות שלגים. חורף קשה מאוד. בקור עז התחלנו ללכת, אני לא יודע כמה, 8000, 9000 איש מן המחנה שלנו. הפינוי היה לא רק מן המחנה שלנו. זה היה מאושוויץ, וזה היה מכל הסביבה התחלנו ללכת לעבר גלייביץ' (Gleiwitz). ,במחנה נשארו החולים, או אלה שלא יכלו ללכת. מאוחר יותר נודע לנו, שמעט מאוד השתחררו בבונה, את רובם חיסלו במחנה. היו גם כאלה שהרוסים שיחררו מהמחנה. הלכנו בסך לעבר גלייביץ'. בגלייביץ' הייתה תחנת הרכבת,...

בויימאר שוב פעם עמדנו די הרבה זמן עד שיכולנו להיכנס לתחנה, מפני שהיה הפצצות, ואי אפשר היה להמשיך. מויימאר היה צריך לנסוע קרונית קרונית עד בוכנואלד, בגלל הגובה והשלג הקטר לא הצליח לעלות . בבוכנואלד התקבלנו שם. הינו עם הרבה מחנות, הרבה אנשים. בתקופת השיא היו שם   כ 90 אלף איש, אסירים. היו שם שני מחנות. בזה של הילדים. זה היה נוער כמונו, בני 15, 16, 17.    הגעתי לצריף 66 גם כן של ילדים. אני זוכר זה היה רחוק מן הכניסה, בפנים לגמרי, אחרי המחנות של המבוגרים. בבכואנוואלד מצאתי את אחי יהודה.  בכל המחנות. לא איתי בצריף. הוא היה יותר מבוגר ממני סך הכל פחות משנתיים. הוא היה חלשלוש, אבל אני הצלחתי להחזיק אותו לכל אורך התקופה הזאת, תמכתי בו עם אוכל יום יום, ורוחנית. משך המסע הזה מבונה עד בוכנוואלד   נפרדו דרכנו. לא ידענו אחד מהשני. ואני כל הזמן חיפשתי, ולא העליתי כלום. בבוכנואלד, שהגעתי למחנה ילדים, ־   לא עבדנו...

    בחיל וברעדה אני ניגש למלאכת מתן עדות על מאורעות השואה והקורות אותי. אחרי הפצרות רבות מצד בני משפחתי, וכן מצד אלה שעוסקים בהנצחת זכר השואה, נעניתי לכך סוף סוף כעבור יובל שנים. ואם כבר כך, אז רואה אני בהרצאת דברים אלה חובה קדושה, ומבקש אני את עזרת ה' שיצליח דרכי, ודרכם של המדובבים אותי, לתאר נאמנה את כל הנדרש לתיאור, ולהעלות מנבכי העבר את המאורעות כפי שאכן התרחשו. מי ייתן שחיבור זה ישמש נדבך, אמנם קטן, אבל נדבך בתולדות משפחתנו, ובתוך כך גם בתולדות עמנו המפואר, כי בסופו של דבר גם הים הגדול ביותר מורכב מטיפות בודדות.     זאב כ"ץ, ניר גלים   י"ב באלול תשנ״ז, 14.9.97   במחנה הריכוז בוכנוולד   ש: איפה זה בוכנוולד? ת: על-יד ויימאר, 10 או 15 קילומטר ממנה.  ש: איפה זה ויימאר?  ת: במרכז גרמניה.  ש: זה היה בגרמניה המערבית? ת: בגרמניה המערבית. זה הגבול. אחרי זה בוכנוולד עבר לאזור הרוסי. אנחנו מקבלים...

ב' אלול התשע"ו. היום זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו את נכדי הראשון.  ההתרגשות רבה במיוחד לאור העובדה שלראשונה בחיי נבחרתי כסבא בפעם הראשונה לשמש כסנדק. לאחר כל ההכנות הקהל מתכנס והשעה היעודה לברית מגיעה וחולפת. המוהל מתמהמה. אני מתקשר לשאול מה קורה והוא אומר לי "אני חולה" אמרתי "מה?" ווהלב מחסיר פעימה.. הוא חוזר ואומר "אני חולה". "רק רגע" אמרתי לו ואני יוצא מהיכל בית הכנסת למקום שקט יותר ואז שמעתי יותר  טוב טוב "אני חונה" הוא אומר.   לאחר שמתחילים מכבדים את הסבתות רבות ואני מבחין שאימי קורנת מאושר. אני כל כך שמח לראות אותה כך לאחר כל כל הרבה שנים של סבל ודכאון. הברית מתקדמת כמו הרגשות, הברכות וברית עצמה. ישנם סנדקים שלא מתבוננים - אני לא מתרגש ממראות שכאלו ועוקב אחרי עבודת המוהל. ואז מגיע שלב של שינוי בפרדיגמה שיגרום לי לבכות כל הערב. ויקרא שמו בישראל "לביא יהודה הכהן". ידעתי שביתי רוצה להוסיף שם על שמו...